לפי מדדים חברתיים-כלכליים, קיימים פערים רבים בין אוכלוסיית הבדואים בנגב לכלל קבוצות אזרחי ישראל. בעשר השנים האחרונות פעלו שתי תכניות חומש המיועדות לפיתוח כלכלי-חברתי של האוכלוסייה הבדואית בנגב (החלטת ממשלה 3708 מנובמבר 2011, והחלטת ממשלה 2397 מפברואר 2017). במסגרת זו, נערך המחקר הנוכחי שמטרתו לתאר את תמונת המצב העדכנית של הזכאות לבגרות בקרב התלמידים הבדואים בנגב, להצביע על הצלחות בהעלאת שיעור הזכאות, ולזהות חסמים ואתגרים המשפיעים על המשך העלאת שיעור הזכאות לבגרות ולבגרות העומדת בסף הקבלה למוסדות להשכלה גבוהה, כמו גם להצביע על דרכי פעולה אפשריות.
מהמחקר עולה כי בעשור האחרון קיימת מגמת עלייה בזכאות לבגרות בקרב כלל התלמידים הבדואים בנגב ובפילוח לאוכלוסיות שונות (מגדר, מקום מגורים), כמו גם שיעור התלמידים הזכאים לתעודת בגרות העומדת ברף הכניסה למוסדות השכלה גבוהה, וירידה בשיעור התלמידים הרחוקים מזכאות לבגרות ולהם ציון נכשל בשלושה או יותר מקצועות יורד באופן עקבי. תלמידות בנות מצמצמות את הפערים בקצב מהיר יותר לעומת תלמידים בנים. עם זאת, קיימת מגמת ירידה בזכאות לבגרות מדעית-טכנולוגית. בין החסמים להשגת תעודת בגרות נכללים פערים מגיל צעיר, שעות הסעה שאינן מאפשרות השתתפות בתכניות, חסמי תשתית, מחסור במורים, מוטיבציה נמוכה, מצב סוציו-אקונומי, תשתיות בישובים ובבתים, חסמים למעורבות הורים, ואלימות ופשיעה בישובים עצמם.
בהתאם למטרות תכנית החומש, המענים המוצעים בבתי הספר התיכונים מתמקדים בשתי אוכלוסיות עיקריות: תלמידים מצטיינים ותלמידים מתקשים, אשר זוכים לתמיכה וללמידה מוגברת במטרה להצליח במקצועות חסם ולהגיע לזכאות לבגרות. התכניות והשפעתן נתפסת בחיוב על ידי התלמידים והמורים, אך רובם של הסטודנטים המצטיינים אינם יכולים להיקלט במערכת ההשכלה הגבוהה ללא הכנה ותמיכה נוספות.