מאמר: בתים של אחרים: ואדי סאליב
זיוה קולודני
המאמר עוסק בבית הפרטי כאתר ממשי ומדומיין של זיכרון והשכחה. הוא מתמקד בתהליכי התרוקנות הבתים בשכונת ואדי סאליב הערבית בחיפה במהלך מלחמת 1948 . אל הבתים האלה נכנסו מהגרים יהודים, ולאחר מכן הם עזבו אותם לטובת מגורים בשיכונים החדשים שנבנו בעיר. המאמר סוקר את תהליכי השינוי התכנוני, ובהם הכרזת השכונה במהלך שנות ה־ 70 כ”משכנות עוני” וכמיועדת להריסה, תכניות לשמירתה כ”רובע אמנים”, הפיכתו של הבית הפרטי לבסוף לחורבה, לשארית, והניסיונות שנעשו לאחרונה לכסות על פגיעות בנוף העיר באמצעות פארק מוריק. מורכבותם של התהליכים, הפיזיים והחברתיים לשינוי עירוני, המתחוללים בוואדי סאליב משנת 1948 מעלה שאלות אתיות באשר לתפקידם של מתכננים ואדריכלים בהכוונת תהליכים של עקירה והשתרשות ובעיצוב תודעתו של אדם, זהותו וחומרי הזיכרון הראשונים שלו, ובהם ביתו. מורכבות זו מזהה את תרומתה האפשרית של האנתרופולוגיה כתחום ידע להבנת תהליכים אלו וכמסלול להתערבות יישומית בתהליכי תכנון.
