מאמר: סוציולוגיה של צבא ללא אלימות
יגיל לוי
כתב העת מגמות, 2020 , נה(2), 230-2
באוקטובר 2017 שודרה במגזין ערוץ 10 כתבה על גדוד “לביא הבקעה”, גדוד מעורב מגדרית שהוקם בבקעת הירדן. בפתיח לכתבה אמרה אושרת קוטלר: “בגדוד ‘לביא הבקעה’ מתקיים איחוד מרגש ומרשים בין חלקים בחברה הישראלית”. היא כיוונה לכך שהמג”ד הוא ניר דופט, מתנחל מברוכין, בוגר מכינת עלי, שעמד בלחצים של רבנים להימנע מלפקד על גדוד מעורב. הסמג”דית היא לסבית, אחד ממפקדי הפלוגות הוא מוסלמי, ובגדוד משרתים חילונים ודתיים, נשים וגברים. בכתבה תועדה כניסה בשעה אחת בלילה של צוות בעל נוכחות בולטת של חיילות לבית ביריחו כדי לחפש חשוד בהסתה. קוטלר ועורך הכתבה, אריק וייס, התפעמו מן הניסוי החברתי של הגדוד והתעלמו לחלוטין מהפעלת האלימות, המגולמת בגסות שבה נכנסו החיילות לבית ביריחו, ובכלל בעצם הכניסה. 1 זו המחשה ליכולתה של החברה בישראל להתכחש לאלימות הצבאית המופעלת
בשמה. השיח הציבורי משקף, אבל בעיקר משתקף, בסוציולוגיה של הצבא, סוציולוגיה של צבא ללא אלימות. משה ליסק מילא תפקיד חשוב בעיצוב פניה של סוציולוגיה זו. ליסק היה האב המייסד של הסוציולוגיה של הצבא בישראל. הוא היה הראשון שהציע מערכת מושגית לדיון ביחסי צבא-חברה וניסה לצקת בה ממד אמפירי. יתר על כן, ליסק פיתח תחילה מערכת מושגית זו מתוך דיון תאורטי המתייחס לצבאות בעולם, ורק
לאחר מכן ייבא את המושגים לדיון בישראל.
