מאמר: “כולם מדברים על שלום” – בחינת התוקף הסביבתי של תוכניות ספורט מחנכות לשלום בישראל
רוני לידור ומיכל ארנון
אחת ההנחות המקובלות בקרב אנשי ספורט – קובעי מדיניות, מאמנים ומורים – היא שמסגרות ספורט המאפשרות ליחידים או לקבוצות ממגזרים הנמצאים בעימות להתאמן ולשחק יחד, מסייעות להם להכיר זה את זה ולהפחית עוינות וחשש זה מזה, וכך לחזק את נכונותם להיכרות גם מחוץ למסגרת הספורט. על-פי היגיון זה, ארגונים רבים בארץ ובעולם מפעילים תוכניות שמטרתן לקרב בין ילדים מתרבויות שונות ולחנכם לשלום באמצעות הספורט. מטרתו של מאמר זה היא לבחון את התוקף הסביבתי של 21 תוכניות ספורט בישראל ששמו להן למטרה לחנך לשלום ילדים ונערים משני המגזרים – היהודי והערבי. לצורך זה נשלב ניתוח תוכן של מטרותיהן יחד עם בחינה ביקורתית של פעילויות הספורט המוצעות בהן ושל דרכי ההערכה שמפעיליהן נקטו כדי לבחון אם הן אכן עומדות ביעדיהן. מניתוחן של תוכניות הספורט לחינוך לשלום ומסקירת המחקרים שנערכו על כמה מהן, עולה כי התוקף הסביבתי של תוכניות אלו זקוק לחיזוק. במילים אחרות, המידע הדרוש כדי להעריך את תרומתן של התוכניות לוקה בחסר. אנו מבססים טענה זאת על כמה יסודות, כגון: מספרם הנמוך של המחקרים שנערכו עד כה על תוכניות הספורט, ביסוס המחקרים המעטים הללו בעיקר על שאלונים ולא על כלי מחקר נוספים כגון ראיונות עומק וקבוצות מיקוד, ובנוסף, איסוף הנתונים מיד בסיום התוכניות ולא בעיתוי מאוחר יותר. כדי לחזק את התוקף הסביבתי של תוכניות ספורט המחנכות לשלום, אנו ממליצים לאמץ במחקרים בעתיד כמה צעדים שיאפשרו להעריך באיזו מידה תוכניות אלו משיגות את מטרותיהן.
